פסק דין משלים בתיק ת"א 2065-04

פתח דבר :

1.      בין הצדדים נחתם הסכם מכר לפיו מכרו הנתבעים לתובעים דירת מגורים בתמורה לתשלום סך של 130,000$. התובעים שילמו חלק ניכר מהתמורה עבור הדירה (סך של 324,000 ש"ח), רשמו הערת אזהרה לטובתם ולטובת הבנק, אולם העסקה לא הושלמה, כשכל אחד מהצדדים מבקש להטיל את האחריות לאי השלמת העסקה על הצד שכנגד. התובעים טענו כי במועד כלשהו לאחר תשלום התמורה האמורה, הסתבר להם כי הדירה בנויה, בין היתר, מאלמנטים של בנייה המכונה "פל-קל" וכי מיד לאחר היוודע העובדות האמורות הם ביקשו מעורך דינם להודיע על ביטול החוזה לנתבעים עקב פגם יסודי שנפל בדירה ואשר בעטיו אין הדירה ראויה למגורים. הנתבעים טענו מנגד כי לא ידעו על הפגם האמור וכי לא קיים פגם כאמור בדירה הפוסל אותה והופך אותה לבלתי ראויה למגורים וטענה זו נועדה לשמש כאמתלא מצד התובעים להשתחרר מהחוזה לאחר שהפרו אותו ולא עמדו בתשלום התמורה על פיו. בסופו של יום הדירה נשארה בהחזקתם וברשותם של הנתבעים, אשר משכירים אותה מזה מספר שנים ומקבלים לידיהם את דמי השכירות ובשום שלב לא עברה הדירה להחזקתם או לבעלותם של התובעים.

2.      ביום 12/08/12 ניתן על ידי פסק דין בתיק, במסגרתו קבעתי כי ביטול הסכם המכר על ידי התובעים היה כדין וכי על הנתבעים להשיב לתובעים את התמורה שקיבלו מהם בסך של 199,350 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 09/12/03 ועד למועד התשלום בפועל וסך נוסף של 125,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18/03/04 ועד למועד התשלום המלא בפועל. יתר תביעות התובעים לפיצוי מוסכם בסך 60,000 ש"ח לפי סעיף 11.2 להסכם המכר ולפיצוי בגין נזקיהם - הוצאות אגב עסקת המכר (שכ"ט עו"ד) ועגמת נפש - נדחו לאור תרומתם של התובעים לנזקם ובשים לב להתנהלותם לאורך ההליך. כמו כן, נפסקו להם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח +מע"מ.

3.      שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 177/08).

4.      בפסק דינו מיום 07/08/09 קבע בית המשפט המחוזי בדעת רוב כי יש לדחות את ערעורם של הנתבעים לבד מן הטענה הנוגעת למחיקת הערות האזהרה וקיבל את ערעורם של התובעים המתייחס לפיצויים עבור הנזק שנגרם להם כתוצאה מהתנהגות הנתבעים. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו קבע כי יש להשיב את העניין לבית משפט קמא על מנת שיקבע את " הנזק שנגרם לתובעים, את שיעור תרומת התובעים לנזק ואת שיעור הפיצויים שעל הנתבעים לשלם להם עבורו". כמו כן הורה בית המשפט המחוזי לבית משפט קמא, " לנמק את קביעתו בפסק הדין לפיה על הנתבעים להשיב את הכספים ששולמו להם במסגרת החוזה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בעוד שהתובעים עצמם לא ביקשו זאת אלא ביקשו בתצהירם החזר דולרי".

5.      הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, אולם בקשתם נדחתה.

6.      ביום 03/01/12, לאור הסכמות הצדדים, ניתן על ידי צו המורה על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על הנכס לטובת התובעים בלשכת רישום המקרקעין וכן הוריתי על ביטול רישום המשכון ו/או הערת אזהרה בדבר משכנתא לטובת בנק הפועלים וזאת לאור הצהרת עו"ד עדוי כי בידיו מסמך מהבנק המודיע כי הם מסכימים לביטול הערת האזהרה.

7.      בדיון שהתקיים בפניי ביום 01/05/12 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יסכמו טענותיהם מבלי לשמוע ראיות ובית המשפט יחליט לאחר שמיעת הסיכומים. במהלך הדיון סיכמו ב"כ הצדדים בשאלת הנזק ובשאלת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הצדדים הפנו לטיעוניהם שפורטו בבקשה ובתגובה.

תמצית טענות התובעים :

8.      התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין עגמת נפש וסבל לפי חוק החוזים [תרופות], המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים לפי שיקול דעתו ללא הוכחת נזק.

9.      התובעים טענו כי הם זכאים לקבל את הפיצוי המוסכם בסך של 60,000 ש"ח על פי האמור בסעיף 2.11 להסכם ודרישה זו אף מושתתת על סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: " חוק התרופות "). לטענתם, ההפרה שנקבעה בפסק הדין נכנסת להגדרה של הפרה יסודית, שכן בית המשפט קבע כי התנהגות הנתבעים מהווה הפרה יסודית המתבטאת במצג שווא ואשר אפשרה לתובעים לבטל את ההסכם על סמך אותה הפרה.

10.  התובעים טענו כי בית המשפט המחוזי לא קיבל את הטענה כי היה על בית משפט השלום לפסוק להם החזר דולרי ולא שקלי, אלא העיר רק כי בית המשפט לא נימק בפסק הדין את קביעתו להחזר השקלי והוסיף כי נימוק זה יינתן לאחר החזרת התיק אליו.

11.  התובעים טענו כי בסעיף 13 לכתב התביעה הם דרשו להשיב להם את כל הכספים ששילמו לנתבעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ואף שילמו אגרה לפי ערך התביעה השקלית. לטענתם, בקשתם בתצהירם להשיב את סכום התביעה לפי ערכו הדולרי באה כדי להבטיח את הערך הדולרי של כספם כפי שנהוג בשוק הדירות והיא אינה בבחינת שינוי חזית, שכן אין להתיר שינוי חזית ללא רשות בית המשפט וללא תיקון התביעה ורשות כזו לא ניתנה והתביעה לא תוקנה והנתבעים אף נלחמו כדי לדחות את בקשתם לתיקון התביעה וגם בר"ע שהוגשה בעניין זה נדחתה במחוזי.

12.  התובעים טענו כי יש לזקוף את עובדת התארכות ההליכים לחובת הנתבעים כיוון שהם הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על קביעות עובדתיות וקביעות שבמהימנות, מקום שלא ניתן להשיג נגד קביעות אלה בפני ערכאת הערעור, הם לא הסתפקו בהליך הערעור במחוזי ופנו  לבית המשפט העליון  בבקשת רשות ערעור סתמית שנדחתה והצליחו לעכב את ביצוע פסק הדין למשך מספר שנים. לטענתם, הם היו יכולים לחסוך מעצמם הוצאות רבות אם היו נענים לביטול ההסכם במקום לסחוב אותו עד לערכאה הגבוהה ביותר.

13.  התובעים טענו כי משלא נקבע בפסק הדין המועד לתחילת ביצועו, הם היו זכאים להגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ באופן מיידי וללא כל התראה. יש לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית פיגורים בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד פסק הדין עד למועד עיכוב הביצוע ומיום ביטול עיכוב הביצוע עד למועד התשלום המלא בפועל ולאחר פתיחת תיק ההוצל"פ יש להוסיף ריבית פיגורים על פי החוק כנהוג בהוצל"פ. לטענתם, עיכוב ביצוע פסק הדין נכנס לתוקף רק לאחר הפקדת סכום הפיקדון במחוזי ביום 29/11/09 והסתיים ביום דחיית בקשת רשות הערעור בעליון ביום 05/07/11 ובתקופה זו "מוקפאת" ריבית זו ובמקומה מופעלות הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה ללא ריבית פיגורים.  

14.  התובעים טענו כי גם אם היו צודקים הנתבעים בטענתם שהתובעים הם אלה שגרמו לעצמם נזקים, אין בכך כדי להוות שיקול לסטות מהפעלת חוק פסיקת ריבית והצמדה. לטענתם, הנתבעים השכירו את הנכס בתמורה לסך של כ-500$ בחודש ובכסף שקיבלו קנו מגרש בכפר תבור ובנו בית, כך שהם רק השביחו את הנכס שלהם והרוויחו. כמו כן, לטענתם, על הדירה הוטל עיקול במסגרת הוצל"פ ולכן מחיקת הערת האזהרה לא היתה מסייעת למכירת הדירה כל עוד לא שולם החוב.

תמצית טענות הנתבעים :

15.  הנתבעים טענו כי הסכם המכר בוטל בסופו של דבר בשל פגם בכריתתו ועל כן משאין הסכם, המהווה חיוב בר תוקף, אף אין מדובר בהפרה המזכה בפיצוי.

16.  הנתבעים טענו כי התנהלותם הרשלנית של התובעים במהלך הדיונים, כפי שעולה הן מפסק דינו של בית משפט השלום והן מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שוללת את זכאותם לפיצוי בגין עגמת נפש, כיוון שניתנו להם עשרות הזדמנויות לתקן כתבי טענות, להוסיף חוות דעת ולהביא עדים, אולם הם בחרו פעם אחר פעם לדחות את הדיונים וגרמו לכך שהדיון בבית משפט השלום התארך על פני 4 שנים תמימות.